הנטייה להיתפס לפרטים

אודות התערוכה

בזמן לימודיי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, במקביל ללימודיי בחוג לספרות עברית, השתתפתי בסמינריון של ד״ר עליזה סביר שעסק בביקורת. באותה עת, באחת מנסיעותיי הרבות לירושלים לביקור אצל הוריי, החלטתי שהגיע הזמן פעם אחת ולתמיד לעצור בלטרון ולהיכנס אל האתר שמנציח את חללי השריון. ידעתי על קיומו של האתר, השקפתי בו מרחוק בחטף פעמים רבות בדרכי לירושלים, אבל מעולם קודם לכן לא ביקרתי בו, למרות שידעתי כמובן שמונצח שם גם אחי גיורא, שהיה שריונר צעיר בזמן מלחמת יום כיפור.

למחרת, בסוף השיעור, ניגשתי לד״ר סביר ושאלתי אם יהיה מקובל עליה שבמקום עבודה סמינריונית כתובה וקונבנציונאלית – אכין תערוכה. היא בהחלט הסכימה ואף שמחה. הזהרתי אותה שזה ייקח לי זמן, לפחות שנה, והיא הבטיחה שתהיה סבלנית ותמתין.

את הרעיון, ואולי הצורך, לייצר מיצג מחאה כנגד אתר ההנצחה, הרגשתי באופן די מיידי כשנכנסתי פנימה ושוטטתי בו, בין קיר השמות, הטנקים ובעיקר כשנכנסתי לחנות ונדהמתי לגלות את המוצרים השונים שנמכרים בה.

לקח לי הרבה זמן לבטא באופן אמנותי את מה הרגשתי, את הניגוד שבין קיר השמות לשאר התכנים באתר. בינתיים קראתי חומר עיוני רב. שני ספרים השפיעו עליי מאוד, הראשון: ״הנופלים בקרב״ של ג׳ורג׳ ל. מוסה. בספר מתמקד ההיסטוריון בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה באירופה, בתהליך של הפיכת המלחמה וחוויות הדמים שלה למיתוס משלהב ורב עוצמה, ובעיקר מראה כיצד האנדרטאות ואופני ההנצחה השונים תרמו להעצמת החוויה המלחמתית, בתקופת השנים שבין שתי מלחמות העולם. בכניסה לתערוכה חילקתי עמוד מודפס משני צדדיו ובו ציטוטים שונים מהספר.

הספר השני שתרם לי רבות נקרא ״אובדן ושכול בחברה הישראלית״, אוסף מאמרים בעריכת רות מלקינסון, שמשון רובין ואליעזר ויצטום. הרגע המכונן עבורי קרה כשסיימתי את הספר ונחשפתי לעמודיו האחרונים, שמכילים את מפתח הערכים המופיעים בספר, עם הפניות למספרי העמודים השונים. באותו הרגע החלטתי שאת מפתח השמות הזה אציג כהקבלה לקיר השמות באתר ההנצחה. בגלל שבעברי עבדתי כדפס דפוס רשת ב״סדנת ההדפס ירושלים״, ידעתי בדיוק כיצד ארצה להציג את מפתח הערכים.

שתי העבודות האחרות בתערוכה היו ויטרינה שנבנתה במיוחד ובה הוצגו מוצרים שקניתי בחנות אתר ההנצחה ומספר כלים אחרים שנוצרו במיוחד, עם הדפסות של גיורא אחי, ומדיח כלים ששמתי בחדר צדדי במקלט ובו כלים שונים.
את קיר השמות שיצרתי אני, לוחות פליז עם מפתח הערכים שנצרב בחומצה לאחר הדפסת משי, מיקמתי במסדרון צר שבמקלט, ואת הוויטרינה עם המוצרים מיקמתי בחלל הגדול, שהיה ריק לגמרי, כשהוויטרינה תלויה על אחד הקירות.

התערוכה, שקראתי לה ״הנטייה להיתפס לפרטים״, הוצגה בגלריה שעיריית תל אביב התירה לקבוצת ״לימבוס״ לעשות בה שימוש, ומוקמה במקלט ציבורי ברחוב בן יהודה 161. (קבוצת ״לימבוס״ הורכבה ממספר בוגרי ״בצלאל״, ביניהם גם מי שהיה בזמנו חבר אישי שלי, אייל בן-דוב. יתר חברי הקבוצה: דפנה איכילוב, יהודית גואטה, יעל ביבר וגליה גור זאב).

התערוכה נפתחה ב-18 בנובמבר 1994, והוצגה 3 שבועות, עד ל-19 בדצמבר 1994.

להפתעתי הרבה התערוכה זכתה לחשיפה גבוהה, למרות שלא הגעתי מעולם האמנות. בעצמי שלחתי הזמנות לעיתונאים, מבקרי אמנות ואחרים, ואכן כתבות שער גדולות התפרסמו ומבקרים רבים הגיעו – את כולם פגשתי לאחר שהתעקשתי להיות נוכח בגלריה בכל הימים והשעות. עם הזמן הוזמנתי לא פעם ולא פעמיים לדיונים שונים, לריאיונות ברדיו ובטלוויזיה ולימי עיון. הרגשתי כמו ״סלבריטאי של השכול״… כמו כן זכתה התערוכה למספר איזכורים במאמרי ביקורת, ספרים, ועוד. בנוסף, יצר דרור בכור, סטודנט בבית הספר לקולנוע ״קמרה אובסקורה״, את סרט הגמר שלו עליי ועל התערוכה.

ארבע שנים מאוחר יותר הוזמנתי להציג את התערוכה שוב, בתערוכה קבוצתית גדולה שנקראה ״עיצוב זיכרון״ בבית הספר לאמנות ״אסכולה״ שהיה בזמנו בתל אביב.

את התערוכה אצר מאיר גל.

תודה לניר נאדר וארז חרודי על העזרה בתיעוד התערוכה בצילומי סטילס, ולנתי מלחי על התיעוד בווידאו.

תודה מיוחדת לטולי ואילנה באומן ז״ל שניהלו בזמנו את סדנת ההדפס של גבעת חביבה, ואיפשרו לי להדפיס אצלם את מפתח הערכים על לוחות הפליז.

ושוב, תודה גדולה לד״ר עליזה סביר.

ההזמנה – משני צידיה:

איזכורים